WHEN, WHAT, WHERE
Events in Jerusalem

מוניו גיתאי וינרויב: מחשבות אדריכליות
בית טיכו
אוצרים: תמנע זליגמן, רמי טריף
מעצבת: ליבת עדן
בית טיכו
שרטוטים רעיוניים ותוכניות אדריכליות משולחנו של האדריכל הישראלי מוניו גיתאי וינרויב (1970-1909), השמורים באוסף מוזיאון ישראל, מציגים את השתלשלותם של שני פרויקטים שונים שתכנן: אחד, אתר זיכרון לאומי, "יד ושם", שהוא החל לתכנן כבר ב־1942 אך לא התממש, והשני - תערוכה שעיצב לביתן ההתיישבות החקלאית ב"יריד המזרח" בשנת 1936 ופניה אל הקִדמה.
עוד בתערוכה, עבודות של סטודנטיות מן המחלקה ל#ארכיטקטורה במרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה, המגיבות על אחד משיאי ה#אדריכלות הברוטליסטית בישראל - שיכון עצום שתוכנן על ידי וינרויב ושותפו אל מנספלד בשכונת רמת הדר בחיפה.
התערוכה מוצגת במסגרת הביאנלה ל#רישום "רשמים 8".
#תערוכה

קואנקה רמי - ״מראות״
עבודות חדשות 2021-2023
אוסף עבודות מהשנתיים האחרונות שהיו מאתגרות מבחינה ריגשית. מקצועית. חברתית. ואומנותית.
השפעות מהסביבה האורבנית בה אני יוצר ועובד בסטודיו ליד התחנה המרכזית בתל אביב, שם צבעים ריחות צורות ותרבויות שונות מתערבבות ויוצרות מרקם חדש.
העבודות משקפות את רגעי הזמן שעברו עלי בתקופה האחרונה. רגשות מחשבות חלומות אהבות ואכזבות והרבה אובססיה של יצירה עם חומרים שונים, רובם ממוחזרים. כל זה בסטודיו בתל אביב וגם בסלון בבית.
הכרויות חדשות ופרידות התחלות וסיומים עם אנשים שבאו והלכו. חלקם נשארו בחיי, חלקם לא,
אבל כולם השאירו את חותמם על נפשי וליבי ועל הקנבס.
#תערוכה

יוצרות מהבית
ארבע אמניות-אורחות בבית טיכו ובגן
אוצרת: תמנע זליגמן
מעצבת: רונה צ'רניקה
הכול מתחיל ממקור אחד, מאותה נקודת מוצא. ב"יוצרות מהבית" מקור ההשראה הוא בית טיכו. התערוכה, שמורכבת מעבודותיהן של ארבע אמניות ישראליות, מציגה באמצעות ציור, רישום, פיסול, צילום, סאונד, וידאו ואנימציה דרכים שונות שבהן אפשר להשתמש בבית ובסיפור שלו כדי ליצור עבודות קשורות־מקום. יצירותיהן של עינת אמיר, אורלי מיברג, אלינור סאם ויפעת זיו יוצאות מן הבית ומן הגן, הולכות ומתפתחות, ובתוך כך עוסקות בגדילה, בהתרחבות אורגנית ואי־אורגנית, בזמן עבר ובהווה. כל אחת מהן בוחרת היבט אחר של הבית כנקודת מוצא: קירות הבית, הגן, יצירותיה של אנה טיכו וסיפור על רופא העיניים ד"ר טיכו ואחד ממטופליו.
יחד הן מעמידות תערוכה שקוראת לעצירת המרוץ, למציאת רגע של שקט, להתבוננות ולהקשבה. כיצד המראות, הקולות ואפילו הרטט של הבית משפיעים על חוויותינו בתוכו? מה הסיפור שהוא מספר? האם הוא אישי, כמו סיפור האהבה של סבה וסבתה של אלינור סאם? האם הוא תשובה לאמנותה של אנה טיכו, כפי שעולה מתהליך העבודה של אורלי מיברג? האם הקול שמתעל את התנודות והתדרים של חלקי הבית הדוממים בעבודתה של יפעת זיו הוא שמשפיע עלינו? ואולי זה הזמן להירגע, לשאת עיניים אל השמיים ולהסתכל מבעד לענפי העצים, רק כדי לגלות שאנחנו רואים סימולקרה – דימוי שהופך למציאות – שיצרה עינת אמיר באמצעות ההשתקפויות שהיא פיזרה בגן?
התערוכה בנדיבות קרן בית טיכו, עיריית ירושלים, המחלקה לתרבות ואמנות, הקרן לירושלים, קרן אאוטסט לאמנות עכשווית, ומתנת ג'יל וג'יי ברנסטיין, לידידי מוזיאון ישראל בארה"ב
#תערוכה

שקל או שקר?
אוצר: יניב שאואר
האולם לתערוכות מתחלפות על שם ביירון ודורותי גרסון, האגף לארכאולוגיה
בני־אדם זקוקים לחפצים כדי להבין את העבר ולחזק את האמונה. אם אפשר להחזיקם ביד – מה טוב, ואם הם אינם מקוריים – גם טוב.
אוסף המטבעות של מוזיאון ישראל מחזיק הרבה מטבעות עתיקים ואמיתיים, ולצידם קבוצה של מטבעות מדומים שנקראים "שקלים דמיוניים": מין מדליות למזכרת שלעיתים אנשים התקשו להבדיל בינן ובין מטבעות אותנטיים.
ה"שקלים" הללו נוצרו מן המאה ה־16 כנראה ועד המאה ה־20, באירופה ובארצות־הברית, וכולם נושאים כתובות באותיות העבריות המוכרות לנו. הבסיס ליצירתם הוא ככל הידוע תיאור של שקל עתיק מימי המרד הגדול שהזדמן לידיו של הרמב"ן, כשהגיע לעכו בשנת 1267. אלא שהרמב"ן שגה בתיאורו: במקום גביע הוא תיאר צנצנת, ובמקום רימונים – שקדייה. ה"שקלים" שנוצרו בעקבות תיאורו נמכרו לנוצרים, כאילו הם שלושים פיסות הכסף שקיבל יהודה איש קריות תמורת הסגרת ישו לידי הרומאים. ואילו יהודים רכשו אותם לצרכים אחרים.
התערוכה מציגה את ה"שקלים" האלה ושקלים מדומים אחרים, שונים ומגוונים של דמויות תנ"כיות כגון אברהם, משה, יהושע, דוד ושלמה, וכן שלל יצירות וחפצים הקשורים אליהם. ברובד העמוק יותר היא עוסקת באמת, בשקר ובזיוף, בתאווה לידע ובתשוקה לעתיקות.
#תערוכה

חברות חדשות 2023
נגה גרינברג , יעל בוברמן-אטאס , שרה בנינגה
אוצר: מידד אליהו
#תערוכה

המטפלת הפצועה
עדי בצלאל
אוצרת: טל פרנקל אלרואי
#תערוכה

Matter of Time | תערוכה בסדרת נדבך 24
עדן בצלאל חבס
אוצרת: אפרת שלם
#תערוכה

זוכה הפרס לציור ע"ש אסנת מוזס לאמן צעיר לשנת 2023
ים עמרני
אוצר: יונתן גולד
#תערוכה

ראשיד ג'ונסון: ציבור שבור
אוצרת: אורלי רבי
מעצבת: ליה טומשוף
האולם על שם רנה (פיש) ורוברט לוין
ראשיד ג'ונסון, מן הקולות הבולטים באמנות העכשווית, עוסק בשאלת הזהות האישית והקולקטיבית האפריקאית־אמריקאית במאה ה־21. שלוש מעבודותיו שיוצגו בתערוכה עושות שימוש בשפת גוף טעונה כדי לבטא את החוויה הפיזית והפסיכולוגית של האדם השחור בסביבה גזענית ומפלה.
בציור "נוזל קוסמי 'גריז'" ג'ונסון שופך סבון שחור מומס ומעורבב בשעווה, ומטביע סימנים בחומר בטרם התמצק. מקורו של הסבון, שנועד לטיפול בעור רגיש, במערב אפריקה, והשימוש בו בציור כמעין שכבה מגינה מסמל כוח מרפא. החומר המפעפע ונזילתו הספונטנית הם הד לתנועות הגוף של האמן בזמן היצירה, שכמו רוקד.
כוחו האקספרסיבי של ציור הפעולה המופשט בא לידי ביטוי גם בהבעות פניהן של הדמויות בפסיפס "ציבור שבור בלי כותרת". שורות־שורות של בני־אדם, בלי הבדל גזע, מין או לאום, מתהוות מתוך שברי הקרמיקה הצבעונית, המראָה והעץ. עיניהם הקרועות לרווחה ופיהם הפעור מביעים חרדה, הלם או תסכול, לנוכח המצב האנושי. אלה הם העדים לאכזריות המשטרה, לשפה הפוליטית האלימה ולמשבר הפליטים או אלה שקמים ומוחים נגדם.
דמויותיהם המתוארות בהפשטה מאזכרות מסכות אפריקאיות, כמו אלה שעוטים הגברים בעבודת הווידאו "המטיילים": שני רקדנים שחורים מתקדמים על צלע הר זה לעבר זה. כשהם נפגשים, מסכות החרדה שעל פניהם מוסרות ותנועותיהם המתפתלות ומלאות העוצמה הופכות למחוות של הדדיות ואינטימיות. המתח הפנימי האצור בתנועתם ממחיש את תחושת הרעד שמלווה את הליכתו של האדם השחור, המודע למבט הלבן הנוקב שצופה בו.
שכבות הצבע על המצע, ההבעות והמסכות על הפנים והעור המכסה את הגוף – מתארים כולם את המַעטֶה ואת מה שפועם תחתיו, את העומק שמתחת לפני השטח ואת הפחד שהופנם.
#תערוכה