WHEN, WHAT, WHERE
Events in Jerusalem

אריק דוידוב ולהקתו: אהבה לחופי הים התיכון
שייט מוסיקלי קסום מסביב לים התיכון עם החצוצרה המופלאה והמרגשת של אריק דוידוב בליווי נגנים, רקדנים וזמרת
בהשתתפות: אריק דוידוב (חצוצרה, שופר וכלי נשיפה), תומר מזמר (פסנתר וליווי מוסיקלי), אפרת רז (זמרת), אלכסנדר יגודין (שירה), ניתאי רם (תופים), עודד מלכנר (בוזוקי וגיטרה ספרדית), צמד הרקדנים עדן ואריאל, רעות דוידוב (וידיאו וקטעי ויז'ואל) וטופז סשקיס (צילום חי)
מופע סוחף שבו חוברים הבוזוקי היווני לזמרי האופרה האיטלקית ולצלילי השנסון הצרפתי. כולם יחדיו, מצטרפים לחוויה מוסיקלית ויזואלית מרהיבה על במה אחת והקהל נסחף ומצטרף בשירה ובריקודים. כל זאת, בניצוחו של אריק דוידוב והחצוצרה.
בתוכנית משולבים קטעים אהובים מספרד, מצרפת, מיוון, מאיטליה ומישראל. המופע מלווה בצילום חי ובקטעי ויז'ואל.
#מוסיקה
תיאטרון שרובר

יוצרות מהבית
ארבע אמניות-אורחות בבית טיכו ובגן
אוצרת: תמנע זליגמן
מעצבת: רונה צ'רניקה
הכול מתחיל ממקור אחד, מאותה נקודת מוצא. ב"יוצרות מהבית" מקור ההשראה הוא בית טיכו. התערוכה, שמורכבת מעבודותיהן של ארבע אמניות ישראליות, מציגה באמצעות ציור, רישום, פיסול, צילום, סאונד, וידאו ואנימציה דרכים שונות שבהן אפשר להשתמש בבית ובסיפור שלו כדי ליצור עבודות קשורות־מקום. יצירותיהן של עינת אמיר, אורלי מיברג, אלינור סאם ויפעת זיו יוצאות מן הבית ומן הגן, הולכות ומתפתחות, ובתוך כך עוסקות בגדילה, בהתרחבות אורגנית ואי־אורגנית, בזמן עבר ובהווה. כל אחת מהן בוחרת היבט אחר של הבית כנקודת מוצא: קירות הבית, הגן, יצירותיה של אנה טיכו וסיפור על רופא העיניים ד"ר טיכו ואחד ממטופליו.
יחד הן מעמידות תערוכה שקוראת לעצירת המרוץ, למציאת רגע של שקט, להתבוננות ולהקשבה. כיצד המראות, הקולות ואפילו הרטט של הבית משפיעים על חוויותינו בתוכו? מה הסיפור שהוא מספר? האם הוא אישי, כמו סיפור האהבה של סבה וסבתה של אלינור סאם? האם הוא תשובה לאמנותה של אנה טיכו, כפי שעולה מתהליך העבודה של אורלי מיברג? האם הקול שמתעל את התנודות והתדרים של חלקי הבית הדוממים בעבודתה של יפעת זיו הוא שמשפיע עלינו? ואולי זה הזמן להירגע, לשאת עיניים אל השמיים ולהסתכל מבעד לענפי העצים, רק כדי לגלות שאנחנו רואים סימולקרה – דימוי שהופך למציאות – שיצרה עינת אמיר באמצעות ההשתקפויות שהיא פיזרה בגן?
התערוכה בנדיבות קרן בית טיכו, עיריית ירושלים, המחלקה לתרבות ואמנות, הקרן לירושלים, קרן אאוטסט לאמנות עכשווית, ומתנת ג'יל וג'יי ברנסטיין, לידידי מוזיאון ישראל בארה"ב
#תערוכה

יצחק ירושלמי: ארכיון צילומים
אמנים.ות: יצחק ירושלמי
אוצרות: אלברט סויסה
במסגרת מיזם "פוטופואטיקה", בתערוכה "יצחק ירושלמי: ארכיון צילומים" יוצגו תצלומים של יצחק ירושלמי, צלם אוטודידקט, שכנער בשנות ה־60 וה־70 של המאה הקודמת צילם בפילם בני משפחה וחברים בשכונת מורשה ברמת השרון. אף שתצלומיו נטועים ברוח התקופה וברקע מתועדות שנות התהוות המדינה, אלו הם תצלומי דיוקן, המופקעים מזמן וממקום ומגלמים בתוכם מבט של בן־בית שהוא גם זר: נער־בחור, המבקר במקום שממנו בא וחוקר באמצעות המצלמה אופני נוכחות ואפשרויות לחיבור.
#צילום #תערוכה

בחזרה לחלב: ביקור וירטואלי בבית הכנסת העתיק
אוצרת: רויטל חובב
מעצב: אריאל ערמוני
מרכז המידע לאמנות ותרבות יהודית ע"ש אן ואיזידור פאלק
התערוכה מזמינה את המבקרים לצאת למסע בזמן ולבקר בבית הכנסת העתיק של חלבּ, שנבנה בין המאות החמישית-שביעית לספירה והיה העתיק ביותר שהתפילה בו נמשכה ברצף עד שלהי המאה העשרים.
בית הכנסת משוחזר כאן בטכנולוגיה חדשה של מציאות מדומה ע"י פרויקט "מקום", כפי שנראה בשיא תפארתו בנובמבר 1947, ימים ספורים לפני ההכרזה באו"ם על הקמת המדינה ופרוץ הפרעות שהביאו להריסתו.
הביקור בבית הכנסת מתאפשר בזכות בת קהילת חלב האמיצה שרה שמאע, שיזמה את צילום בית הכנסת והבריחה את התצלומים לארץ תוך נטילת סיכון עצום. תצלומיה היוו את הבסיס לשחזור בית הכנסת במציאות מדומה, המאפשר למבקר בתערוכה להצטרף אליה ו"להיכנס" לבית הכנסת, לשוטט באגפיו השונים ולחזות בהיכלותיו המפוארים, בדיוק כפי שחוותה זאת שרה עצמה בביקורה האחרון במקום.
בית הכנסת מחלב שופץ בשנות ה-90 וחזר לשמש את הקהילה לפרקים, אך ב-2016 נחרב שוב במהלך מלחמת האזרחים בסוריה. בתערוכה מוצגים גם סיפור קהילת חלב, שבית כנסת העתיק היה מקור גאוותה, ותשמישי קדושה האופייניים לקהילה הסורית.
יוצרי ״מקום״ - מציאות מדומה: אבי דבאח, הרמקה היזן, יהודית מנסן רמון ומייק רובינס
התערוכה בנדיבות:
מתנה ייעודית של קרן מואיז י' ספרא, ניו־יורק, לתיעוד תרומתה ותולדותיה של קהילת חלבּ וקרן ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל, ניו־יורק
מומלץ להירשם מראש לסיור הווירטואלי | הכרטיס כולל כניסה למוזיאון
שימו לב: יש להגיע בשעה הנקובה. המאחר לא יתקבל | משך הסיור הווירטואלי 6 דקות
בתערוכה קיימת עמדה נגישה לאנשים עם מוגבלויות
#תערוכה

תומס דמאנד: גמגום ההיסטוריה
רטרוספקטיבה מקיפה לאמן הבינלאומי תומס דמאנד (יליד מינכן, 1964) פורסת את זווית הראייה ואת הטכניקה שמשמשת את האמן למתיחת גבולות הצילום.
במבט ראשון נראה שעבודותיו מתעדות מציאות; רק אחר־כך מתברר שהתצלומים הם של דגמי נייר ענקיים שנבנו לפרטי־פרטים. הסצנות המתוארות נטולות דמויות, ו"גמגום ההיסטוריה" טמון בפער שבין העולם הנשקף מהן ובין עולם הנייר והקרטון שנברא בסטודיו.
לצד התצלומים גדולי הממדים המראים זירות התרחשות של אירועים היסטוריים, מוצגת סדרת התצלומים הקטנים יותר, "יומיומיים", המבוססת על תמונות שצילם דמאנד בטלפון הנייד, וחוקרת את מסתרי היומיום.
#תערוכה #צילום

תומס דמאנד: גמגום ההיסטוריה
אוצר: דאגלס פוגל
אוצרת מטעם מוזיאון ישראל: נירית נלסון
אוצרת־משנה: אורלי רבי
מעצבת: ליה כוכבי
הביתן על-שם אילה זקס אברמוב והבניין לאמנות מודרנית ולאמנות עכשווית ע״ש נתן קמינגס
מה באמת רואים כשמתבוננים בתצלומים של תומס דמאנד? דמאנד (יליד מינכן, 1964) חוקר זה כמעט שלושה עשורים את ההצטלבויות בין היסטוריה, דימויים וצורות אדריכליות. בתצלומים הגדולים מעשה ידיו, מקומות ואירועים היסטוריים - שהועלמו מהם סממנים מזהים - מוצגים כהעתקים בנאליים וטורדי מנוחה. גם אם לרגע נדמה שדימוייו מציגים את העולם הממשי, במבט מעמיק מתגלה דמיון שברירי בינם לבין המציאות, שכן לפנינו צילום של שחזור, ולא של הדבר עצמו: הוא בוחר תמונות מן התקשורת, משחזר אותן לדגמים בגודל טבעי, עשויים נייר וקרטון - ואז מצלם אותם. המפתח לעבודתו הוא הבנת התהליך המעגלי - מהאירוע הממשי, דרך תיעודו בתקשורת, לשחזור הפיסולי של האמן ועד גרסת התצלום האל-ביתית שלו, המשוגרת חזרה לעולם. גמגום ההיסטוריה טמון בפער שבין העולם שאנו חיים בו ובין העולם המשוחזר בנייר ובקרטון שהאמן מעלה באוב בסטודיו שלו.
לפני שהשלים תואר שני בגולדסמית קולג' בלונדון, למד דמאנד בדיסלדורף אצל הפסל פריץ שווגלר, שעודד אותו לחקור את אפשרויות ההבעה באמצעות דגמים. תחילה תיעד בצילום דגמים של חפצי יומיום שפיסל בנייר; עד מהרה החל לבנות אותם במיוחד לשם הצילום – וזה היה למוקד עבודתו. לאחר שהוא מצלם את הדגמים שיצר, הוא הורס אותם, וכל שנותר מהם הוא עותק הרפאים המצולם.
בתערוכה מוצגת סקירה מקיפה של עשייתו האמנותית של דמאנד - תצלומי "ההיסטוריה האל-ביתית" גדולי הממדים המראים זירות התרחשות של אירועים קשים לזיהוי אך רבי משמעות; סדרת התצלומים הקטנים יותר, "יומיומיים", המבוססת על תמונות שצילם דמאנד בטלפון הנייד, וחוקרת את מסתרי היומיום; צורות אדריכליות מהלכות עליו קסם, והדבר ניכר ב"מתווים לדגמים" - המתעדים דגמי מבנים מנייר שיצרו אדריכלים וגזרות בגדים של מעצבי אופנה - כמו גם בטפטים שעיצב; לבסוף, המחויבות שלו לתמונה הנעה באה לידי ביטוי בשני סרטי 'סטופ-מושן'.
תומס דמאנד גם עיצב את חלל התערוכה, שהוא רואה בו חלק בלתי נפרד מיצירת האמנות.
#תערוכה

#צילום
כבר בימיו הראשונים, סמוך לפתיחתו בשנת 1965, הקדיש מוזיאון ישראל זמן ומקום לתערוכות צילום, וברוח זו אף הוחלט, בשנות ה-70, לייסד מחלקה עצמאית לאמנות הצילום. באותם ימים היה חזון זה מנת חלקם של מעט מאוד מוזיאונים לאמנות בעולם, והצעד היה חלוצי לזמנו. הצלם הידוע ארנולד ניומן פתח באיסוף עבודות עבור המחלקה, והיא נחנכה רשמית בשנת 1979.
מאז שנוסדה בנתה המחלקה לצילום אוסף אנציקלופדי בינלאומי המכסה את כל תחומי הצילום משחר קיומו, משנותיו המעצבות ועד עבודות עכשוויות. המחלקה הייתה למשאב מרכזי ללימוד ומחקר בישראל. כיום יש באוסף מעל 75,000 פריטים וביניהם יצירות נדירות וחשובות - חלקן אבני דרך בתולדות הצילום - והוא מבטיח את מקומו של מוזיאון ישראל בין המוסדות הבינלאומיים המובילים בתחום. במהלך השנים התמקדה המחלקה במספר תחומי התמחות, כמו צילום מוקדם במזרח התיכון; צילום אירופי במעבר המאות, צילום סובייטי, צילום ישראלי, וכן צילום של תנועת הדאדא והסוראליזם המיוצג היטב באוסף.
#תצוגתקבע #תערוכה

#אמנות עכשווית
הצגת עבודותיהם של אמני אוונגרד בירושלים – עיר עתיקה ועתירת היסטוריה, תרבויות ודתות – בהקשר של מוזיאון אנציקלופדי המציג מגוון אוספים רחב, היא חוויה ייחודית. כמעט מרגע פתיחת המוזיאון, התקיימה פעילות אינטנסיבית בתחום האמנות הבינלאומית בת זמננו. המחלקה לאמנות עכשווית נוסדה בשנת 1982, ואפיינה אותה הדיאלקטיקה המתמדת שבין הצגת תערוכות ובניית האוסף. אוסף המחלקה לאמנות עכשווית, הכולל עבודות מ-1970 ועד היום, ממשיך לגדול, במידה רבה הודות לוועדות לרכישת אמנות עכשווית שנוסדו במספר ערים בעולם, השמות דגש בבחירת עבודות של אמנים צעירים בראשית דרכם האמנותית ומתמקדות באמנות מיצב ותלת-ממד, וידאו ועבודות המבוססות על צילום. נוסדה תכנית דינמית של אמנים-אורחים והיא מעודדת כישרונות בתחומים אלה ומעשירה את תערוכות המחלקה ואוספיה.
אוסף האמנות העכשווית החל להתגבש בראשית שנות ה-70 וה-80, עם עבודות של אמנים כמו אגנס מרטין, אווה הסה, רוברט מנגולד, דן פלאווין, רוברט ריימן ואחרים. מאז ומתמיד היו אירועים מיוחדים הזדמנות לקבלת תרומות חשובות. בשנת ה-25 של המוזיאון התעשר האוסף בעבודות של ג'ון בלדסארי, אנסלם קיפר, ג'וליו פאוליני אד רושה ואחרים. חגיגת ה-30 למוזיאון, שנחגגה ב-1995, היתה פורייה באופן מיוחד: נתרמו יצירות של ויטו אקונצ'י, אנטוני גורמלי, רודני גרהם, הנס האקה, צ'רלס ריי, ביל ויולה, ג'ף וול ואחרים – יותר משלושים עבודות אמנות משמעותיות הצטרפו לאוסף המוזיאון. רכישות נוספות כללו את יצירותיהם של שטפן בלקנהול, פישלי ווייס, רוברט גובר, אנדראס גורסקי, מונה חאטום, דמיאן הירסט, ויליאם קנטרידג', אנט מסז'ה, מריקו מורי, ינקה שוניברי ומרק וולינג'ר. כמה מן האמנים-האורחים, כמו כריסטיאן בולטנסקי, ברצו דימיטריייביץ', מריו מרץ, ג'ואל שפירו, קיקי סמית ורוזמרי טרוקל - תרמו עבודות שנוצרו בירושלים; ואילו ג'וזף קוסות, רוי ליכטנשטיין וגרהרד ריכטר הם בין האמנים בני זמננו הרבים שתרמו עבודות משמעותיות למוזיאון ישראל.
#תצוגתקבע #תערוכה