WHEN, WHAT, WHERE
Events in Jerusalem

יוצרות מהבית
ארבע אמניות-אורחות בבית טיכו ובגן
אוצרת: תמנע זליגמן
מעצבת: רונה צ'רניקה
הכול מתחיל ממקור אחד, מאותה נקודת מוצא. ב"יוצרות מהבית" מקור ההשראה הוא בית טיכו. התערוכה, שמורכבת מעבודותיהן של ארבע אמניות ישראליות, מציגה באמצעות ציור, רישום, פיסול, צילום, סאונד, וידאו ואנימציה דרכים שונות שבהן אפשר להשתמש בבית ובסיפור שלו כדי ליצור עבודות קשורות־מקום. יצירותיהן של עינת אמיר, אורלי מיברג, אלינור סאם ויפעת זיו יוצאות מן הבית ומן הגן, הולכות ומתפתחות, ובתוך כך עוסקות בגדילה, בהתרחבות אורגנית ואי־אורגנית, בזמן עבר ובהווה. כל אחת מהן בוחרת היבט אחר של הבית כנקודת מוצא: קירות הבית, הגן, יצירותיה של אנה טיכו וסיפור על רופא העיניים ד"ר טיכו ואחד ממטופליו.
יחד הן מעמידות תערוכה שקוראת לעצירת המרוץ, למציאת רגע של שקט, להתבוננות ולהקשבה. כיצד המראות, הקולות ואפילו הרטט של הבית משפיעים על חוויותינו בתוכו? מה הסיפור שהוא מספר? האם הוא אישי, כמו סיפור האהבה של סבה וסבתה של אלינור סאם? האם הוא תשובה לאמנותה של אנה טיכו, כפי שעולה מתהליך העבודה של אורלי מיברג? האם הקול שמתעל את התנודות והתדרים של חלקי הבית הדוממים בעבודתה של יפעת זיו הוא שמשפיע עלינו? ואולי זה הזמן להירגע, לשאת עיניים אל השמיים ולהסתכל מבעד לענפי העצים, רק כדי לגלות שאנחנו רואים סימולקרה – דימוי שהופך למציאות – שיצרה עינת אמיר באמצעות ההשתקפויות שהיא פיזרה בגן?
התערוכה בנדיבות קרן בית טיכו, עיריית ירושלים, המחלקה לתרבות ואמנות, הקרן לירושלים, קרן אאוטסט לאמנות עכשווית, ומתנת ג'יל וג'יי ברנסטיין, לידידי מוזיאון ישראל בארה"ב
#תערוכה

#תערוכה: תולדות הדפוס בחדר הקטן
אריאל ורדי והדסה גולדויכט
מרכז לאמנות ומחקר מעמותה

ראשיד ג'ונסון: ציבור שבור
אוצרת: אורלי רבי
מעצבת: ליה טומשוף
האולם על שם רנה (פיש) ורוברט לוין
ראשיד ג'ונסון, מן הקולות הבולטים באמנות העכשווית, עוסק בשאלת הזהות האישית והקולקטיבית האפריקאית־אמריקאית במאה ה־21. שלוש מעבודותיו שיוצגו בתערוכה עושות שימוש בשפת גוף טעונה כדי לבטא את החוויה הפיזית והפסיכולוגית של האדם השחור בסביבה גזענית ומפלה.
בציור "נוזל קוסמי 'גריז'" ג'ונסון שופך סבון שחור מומס ומעורבב בשעווה, ומטביע סימנים בחומר בטרם התמצק. מקורו של הסבון, שנועד לטיפול בעור רגיש, במערב אפריקה, והשימוש בו בציור כמעין שכבה מגינה מסמל כוח מרפא. החומר המפעפע ונזילתו הספונטנית הם הד לתנועות הגוף של האמן בזמן היצירה, שכמו רוקד.
כוחו האקספרסיבי של ציור הפעולה המופשט בא לידי ביטוי גם בהבעות פניהן של הדמויות בפסיפס "ציבור שבור בלי כותרת". שורות־שורות של בני־אדם, בלי הבדל גזע, מין או לאום, מתהוות מתוך שברי הקרמיקה הצבעונית, המראָה והעץ. עיניהם הקרועות לרווחה ופיהם הפעור מביעים חרדה, הלם או תסכול, לנוכח המצב האנושי. אלה הם העדים לאכזריות המשטרה, לשפה הפוליטית האלימה ולמשבר הפליטים או אלה שקמים ומוחים נגדם.
דמויותיהם המתוארות בהפשטה מאזכרות מסכות אפריקאיות, כמו אלה שעוטים הגברים בעבודת הווידאו "המטיילים": שני רקדנים שחורים מתקדמים על צלע הר זה לעבר זה. כשהם נפגשים, מסכות החרדה שעל פניהם מוסרות ותנועותיהם המתפתלות ומלאות העוצמה הופכות למחוות של הדדיות ואינטימיות. המתח הפנימי האצור בתנועתם ממחיש את תחושת הרעד שמלווה את הליכתו של האדם השחור, המודע למבט הלבן הנוקב שצופה בו.
שכבות הצבע על המצע, ההבעות והמסכות על הפנים והעור המכסה את הגוף – מתארים כולם את המַעטֶה ואת מה שפועם תחתיו, את העומק שמתחת לפני השטח ואת הפחד שהופנם.
#תערוכה

בית חכם בגוף טיפש
אמנים.ות: גיא גולדשטיין
אוצרות: ורדית גרוס
בפרויקט שנעשה במיוחד עבור בית הנסן, בית המצורעים ההיסטורי, גיא גולדשטיין ממשיך לעסוק ביחסים בין הפרטי לציבורי ובהשפעתם של אירועים היסטוריים על ההווה ועל העתיד לבוא. התערוכה מציעה התבוננות על מתווה חיים עירוני־דיסטופי, בזמן ובמקום לא מוגדרים. שם, ההיסטורי והעכשווי יכולים להתחלף דרך סוגיות חברתיות, פוליטיות וטכנולוגיות, המתכתבות עם אורחות החיים בבית המצורעים ועם הניתוק החברתי שנגזר על הנכנס בשער.
#תערוכה

משקוף ומדיום ההדפס
אמנים.ות: דוד (דדי) בן שאול, צבי טולקובסקי, אברהם אופק, יורם רוזוב, איבן שוובל, יצחק גאון, שאול שץ, מילכה צ'יזיק, פיני משה, ציביה וינמן, מיכאל גיטלין, ויהושע נוישטיין
אוצרות: מירב המבורגר ואריק קילמניק
"משקוף" הוא שמה של קבוצה רב־תחומית של אמנים חזותיים, משוררים ומוזיקאים, שפעלה בין 1968 ל־1970 בירושלים. היו חברים בה דוד (דדי) בן־שאול, צבי טולקובסקי, אברהם אופק, יורם רוזוב, איבן שוובל, יצחק גאון, שאול שץ, מילכה צ'יזיק, פיני משה, ציביה וינמן, מיכאל גיטלין ויהושע נוישטיין. משוררים ומוזיקאים דוגמת גרשון בן־דוד, דניס סילק, הרולד שימל, יוסי אפק, יהודה עמיחי ויוסי מר־חיים נטלו חלק משמעותי בתערוכות, במיצגים ובאירועי ה"הפנינג" הראשונים של הקבוצה. משקוף הייתה קבוצה רדיקלית לעומת קודמותיה בסצנת האמנות הירושלמית, וגישתה האמנותית הייחודית הטביעה את חותמה על ירושלים ועל ישראל עד היום.
בשנות ה־60 וה־70, טכניקת ההדפס פרחה ברחבי העולם ובישראל. אמני משקוף עבדו לעתים קרובות בהדפס בסדנה של דוד בן־שאול, ולמעשה, רבים מהם הכירו בה זה את זה. בסדנה הייתה לאמנים ההזדמנות להרחיב את גבולות היחסים החברתיים שלהם וליצור קשרים חדשים בעולם האמנות, בסביבה שיתופית שנמצאת מחוץ למשולש של מרכז העיר. לאורך השנים, הייתה לסדנת ההדפס בירושלים הזכות להזמין רבים מאמני משקוף ליצור ולהדפיס בה. מתוך תחושת קרבה לאמנים אלה שעבדו לא פעם בטכניקות הדפס, סדנת ההדפס ירושלים מתכבדת להציג את קבוצת משקוף, בתערוכה המאגדת יצירות מתקופת הפעילות של הקבוצה, לצד עבודות שנוצרו על ידי אמני הקבוצה בשנים שלאחר מכן.
משוררים ומוזיקאים: גרשון בן-דוד, דניס סילק, הרולד שימל, יוסי אפק, יהודה עמיחי, ויוסי מר חיים
#תערוכה

תר-גיל
אמנים.ות: ינון אביאור, ציקי אייזנברג, נעמי בריקמן, יאיר ברק, נעמי טנהאוזר, איתי מתן, רפאל סלם, נועה קורניק, רוני קרפיול, נדיה עדינה רוז
אוצרות: דביר שקד
הגיל הוא נושא רגיש: אנחנו נושאות אותו בגאון או מסרבות לגלות אותו. לפעמים הוא אומר עלינו הכול, ולפעמים אנחנו בטוחות שהוא לא מייצג אותנו בכלל. אנחנו טופלות עליו משמעויות אבסולוטיות, ערכיות ואפילו מוסריות. הגיל מגלם בתוכו ציפיות מהחברה ומעצמנו, ובהתאמה גם תקוות, אכזבות ושמחות קטנות. העבודות בתערוכה יציגו קשת של רגשות, תחושות ומחשבות שהגיל מעלה, ויוכיחו – גיל הוא ממש לא רק מספר.
#תערוכה

יצחק ירושלמי: ארכיון צילומים
אמנים.ות: יצחק ירושלמי
אוצרות: אלברט סויסה
במסגרת מיזם "פוטופואטיקה", בתערוכה "יצחק ירושלמי: ארכיון צילומים" יוצגו תצלומים של יצחק ירושלמי, צלם אוטודידקט, שכנער בשנות ה־60 וה־70 של המאה הקודמת צילם בפילם בני משפחה וחברים בשכונת מורשה ברמת השרון. אף שתצלומיו נטועים ברוח התקופה וברקע מתועדות שנות התהוות המדינה, אלו הם תצלומי דיוקן, המופקעים מזמן וממקום ומגלמים בתוכם מבט של בן־בית שהוא גם זר: נער־בחור, המבקר במקום שממנו בא וחוקר באמצעות המצלמה אופני נוכחות ואפשרויות לחיבור.
#צילום #תערוכה

שכבה מופרעת
אמנות עכשווית מאת זוהר גוטסמן באגף לארכאולוגיה
אוצרות: סאלי הפטל נוה וטלי שרביט
מעצבת: מיכל אלדור. עוזרים למעצבת: קמע דיבון ונתנאל דהן
האגף לארכאולוגיה
מסע אחר באולמותיו של האגף לארכיאולוגיה, שמארח בפעם הראשונה #תערוכה של אמנות עכשווית: 7 עבודות #פיסול קשורות־מקום מאת האמן הישראלי זוהר גוטסמן, שמתכתבות עם המוצגים הארכיאולוגיים סביבן ומעוררות מחשבה על היחסים בין הקדום לעכשווי.
גוטסמן עובד במנעד רחב של טכניקות וחומרים, ומתרכז באלה שמקורם בעולם העתיק. עבודותיו נעשו בתגובה על המוצגים שהוא מצא בהם עניין מיוחד, ועורכות דיאלוג עם הקשריהם ההיסטוריים והתרבותיים ועם סגנונם, האיקונוגרפיה שלהם ושימושיהם השונים. מעבר לדמיונם החומרי והסגנוני למוצגים הארכאולוגיים, מציעים הפסלים גם אמירה אישית – בביקורת נוקבת או בהומור מושחז – על התקופה שבה אנו חיים כעת. הם עוסקים בטבע האדם, על צרכיו ויצריו הקמאיים ועל החולשות הטבועות בו, וגם במושגים תוך־אמנותיים כגון העתקה, שחזור וניכוס תרבותי.

בחזרה לחלב: ביקור וירטואלי בבית הכנסת העתיק
אוצרת: רויטל חובב
מעצב: אריאל ערמוני
מרכז המידע לאמנות ותרבות יהודית ע"ש אן ואיזידור פאלק
התערוכה מזמינה את המבקרים לצאת למסע בזמן ולבקר בבית הכנסת העתיק של חלבּ, שנבנה בין המאות החמישית-שביעית לספירה והיה העתיק ביותר שהתפילה בו נמשכה ברצף עד שלהי המאה העשרים.
בית הכנסת משוחזר כאן בטכנולוגיה חדשה של מציאות מדומה ע"י פרויקט "מקום", כפי שנראה בשיא תפארתו בנובמבר 1947, ימים ספורים לפני ההכרזה באו"ם על הקמת המדינה ופרוץ הפרעות שהביאו להריסתו.
הביקור בבית הכנסת מתאפשר בזכות בת קהילת חלב האמיצה שרה שמאע, שיזמה את צילום בית הכנסת והבריחה את התצלומים לארץ תוך נטילת סיכון עצום. תצלומיה היוו את הבסיס לשחזור בית הכנסת במציאות מדומה, המאפשר למבקר בתערוכה להצטרף אליה ו"להיכנס" לבית הכנסת, לשוטט באגפיו השונים ולחזות בהיכלותיו המפוארים, בדיוק כפי שחוותה זאת שרה עצמה בביקורה האחרון במקום.
בית הכנסת מחלב שופץ בשנות ה-90 וחזר לשמש את הקהילה לפרקים, אך ב-2016 נחרב שוב במהלך מלחמת האזרחים בסוריה. בתערוכה מוצגים גם סיפור קהילת חלב, שבית כנסת העתיק היה מקור גאוותה, ותשמישי קדושה האופייניים לקהילה הסורית.
יוצרי ״מקום״ - מציאות מדומה: אבי דבאח, הרמקה היזן, יהודית מנסן רמון ומייק רובינס
התערוכה בנדיבות:
מתנה ייעודית של קרן מואיז י' ספרא, ניו־יורק, לתיעוד תרומתה ותולדותיה של קהילת חלבּ וקרן ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל, ניו־יורק
מומלץ להירשם מראש לסיור הווירטואלי | הכרטיס כולל כניסה למוזיאון
שימו לב: יש להגיע בשעה הנקובה. המאחר לא יתקבל | משך הסיור הווירטואלי 6 דקות
בתערוכה קיימת עמדה נגישה לאנשים עם מוגבלויות
#תערוכה

השושנה והזמיר
אהבה ארצית ורוחנית באמנות פרסית מאוחרת
אוצרת: ליזה לוריא
מעצב: יונתן קנטי גרינשלג
אולם ספרטוס
המתח בין הגברי לנשי, לצד הדו-שיח בין המקומי לזר, הוא ציר מרכזי בתערוכה "השושנה והזמיר". התערוכה, שהיא ראשונה מסוגה בארץ, בוחנת את האמנות שנוצרה בימי השושלת הקאג׳ארית (1785-1925) דרך נושא האהבה הגשמית והרוחנית. מוצגים בה לקהל לראשונה פריטים מאוסף המוזיאון ומאוספים מובילים בעולם.
השושנה והזמיר, מהדימויים האהובים בתקופה זו, מסמלים את הכמיהה האינסופית של המאמין אל האל ואת התשוקה של האוהב אל אהובתו הבלתי מושגת. יחס זה בין הדימוי הגברי לנשי מהדהד בפריטים שונים המוצגים בתערוכה ומוביל את הדיון על אודות הקשר הייחודי והמורכב בין איראן למעצמות מערב אירופה, אז והיום.
לצד פריטים היסטוריים, מוצגות בתערוכה עבודות מראשית הצילום באיראן - שצמח במקביל להתפתחותו במערב אירופה לכדי תרבות חצר משגשגת, והשפעתו ניכרת עד היום בצילום ובקולנוע האיראני העכשווי. סיפורו הייחודי הניח את הקרקע לנשים יוצרות בתחומים אלו, באיראן ומחוצה לה, והוא מוצג בתערוכה דרך עבודתן של האמניות שירין נשאט, אלהם רוקני ושרי הובפספיאן.
#תערוכה